1.

במהלך המרדף העיקש של שאול המלך אחרי דוד, התמקמו השניים, איש איש וחייליו, בשתי מערות סמוכות זו לזו, אלא שרק דוד ואנשיו ידעו זאת. לכך ביקשו לנצל את ההזדמנות שנפלה בחלקם, לפגוע בשאול, ובכך להסיר את האיום ממנו אחת ולתמיד! דוד סירב להניח להם להרוג את שאול – "משיח השם" והחליט לפעול בדרך אחרת. הוא התגנב בלאט לתוך המערה, שבה שכב שאול במעגל עם אנשיו, נטל את חניתו של המלך יחד עם צפחת המים, שהייתה למראשותיו ועזב את המקום "ואין רואה ואין יודע ואין מקיץ, כי כולם ישנים", כפי שמעיד הפסוק. לאחר שדוד התרחק ונעמד על ראש ההר, רחוק מכלל סכנה, הוא קרא לעבר השרים של שאול ובראשם שר הצבא אבנר בן נר וביקש מהם להוכיח את האדון שלהם על כך שהוא רודף אותו לחינם. "למה זה רדף אדוני אחרי עבדו?!" הוא תמה "מה עשיתי ומה בידי רעה?" הנה, הייתה לי הזדמנות לחסל את שאול ולשחרר את עצמי לחופשי מבריחה אינסופית, ולא עשיתי זאת. הנה החנית של המלך בכבודו ובעצמו וצפחת המים הפרטית שלו. הם עדיי!

דוד הבין, כי השרים והיועצים לא בהכרח יעבירו את המסר לאוזני שאול והוסיף להוכיח אותם במילים, אשר אותן הנציח לאחר מכן בספר תהילים: "האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם". מבאר רש"י: 'כך אמר דוד המלך בשירו – האומנם נאלם מפיכם הצדק שהיה לכם לדבר, והמישרים שהיה לכם לשפוט הצדק אשר תדברון'. 

עד כאן הפירוש הפשוט בפסוק בתהילים.

בגמרא במסכת חולין, רבי יצחק לומד מהדברים הנהגה כללית. הוא מפרש את המילה 'האומנם' מלשון אומנות ודורש את הפסוק כך: "האמנם – אלם" – אומנותו של אדם בעולם הזה, שישים עצמו כאלם. כלומר, שימעט בדיבור. וכמאמר חז"ל במסכת אבות: "סייג לחוכמה – שתיקה". אך האם הדברים אמורים אף לדברי תורה? ממשיך הפסוק ואומר: "צדק תדברון". אל תחסכו במילים חשובות, שיכולות להועיל כדי לעשות צדק. דברי תורה תדברון! 

2.

נראה, שדווקא כאן, בפרשת 'תזריע' העוסקת בדיבורים האסורים, יש להדגיש את דבריו של רבי יצחק, כי אמנם יפה שתיקה לחכמים. אך יש שעות בחיים, שבהן חייבים לדבר למען הצדק והיושר. 

האדם מתכבד בשתיקתו, בתנאי שהיא סייג לחוכמה מסוימת. רק אם בשעה שמצופה ממנו להתבטא על דבר מה, הוא עושה זאת בגאון ונלחם על האמת, או אז ברור לכל, כי גם שתיקתו נובעת דווקא מחכמתו.

3.

בגלל שתיקתם של אבנר בן נר ושאר החכמים, שסובבו את שאול, דוד המלך, המשיך להיות נרדף ולחיות תחת סכנה קיומית תמידית. הם היו מסוגלים למנוע זאת, לו היו משתדלים ומבהירים לאדונם את העובדה שידעו היטב והיא שדוד חף מפשע. אך למרות הכל הם שתקו ובכך התירו את דמו של נעים זמירות ישראל.

למעשה, לא על דוד המלך לבדו עוותה שתיקה אכזרית, כי על העם היהודי כולו. גורל כולנו יכול היה להיות שונה לולא שתיקה שאינה במקום. חורבן בית שני יכול היה להימנע לולא שתיקתם של החכמים שהשתתפו בסעודה, שבה הושפל 'בר קמצא'. חוסר תגובה מצידם הוא שהבעיר בבר קמצא את השנאה לעם היהודי והוביל אותו להעליל עלילות כזב על עם ישראל כולו. המסקנה שלו הייתה "מדשתקי משמע דניחא להו", כפי שמספרת הגמרא. העובדה שהם שתקו לא השאירה לו ברירה אלא להבין, שתלמידי חכמים, עיני הדור, לא הרגישו בחוסר נוחות נוכח הביזיון שספג קבל עם ועולם.

לסיום נביא את דבריו המופלאים של הגאון מוילנא שהעיר, כי פעמיים בתורה הקדושה מופיע הציווי: "לא תרצח", פעם אחת ב'פתח' ופעם אחרת ב'קמץ'. ללמדנו, כי כשם שניתן לרצוח בפתיחת הפה, כך אפשר לרצוח בקמיצת הפה.